דיני המכרזים הציבוריים מהווים ענף מרכזי במשפט המנהלי, והם מעוגנים בחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, ובתקנות שהותקנו מכוחו. מטרתם העיקרית היא להבטיח שוויון הזדמנויות, שקיפות, טוהר מידות ויעילות כלכלית בהתקשרויות של גופים ציבוריים. הדין קובע חובה על רשויות ציבוריות לערוך מכרז פומבי טרם התקשרות בחוזה לרכישת טובין או שירותים, תוך מתן אפשרות שווה לכל מציע פוטנציאלי להתמודד על ההתקשרות המבוקשת.
ועדת המכרזים, כגוף המופקד על ניהול הליכי המכרז, נדרשת לפעול בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי ולכללים המיוחדים שנקבעו בדיני המכרזים. עליה לבחון את ההצעות באופן שוויוני ואובייקטיבי, תוך הקפדה על תנאי המכרז כפי שנקבעו מראש. הפסיקה פיתחה דוקטרינות מפורטות בנוגע לסמכויות ועדת המכרזים, לרבות סמכותה לפסול הצעות, לנהל משא ומתן עם מציעים, ולבטל מכרז בנסיבות המתאימות.
פגמים בהליך המכרזי עשויים להוביל לביקורת שיפוטית, כאשר בית המשפט מוסמך להתערב בהחלטות ועדת המכרזים במקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בשוויון, משוא פנים, או שיקולים זרים. הביקורת השיפוטית בוחנת את תקינות ההליך המכרזי בכללותו, החל משלב פרסום המכרז, דרך בחינת ההצעות, ועד לבחירת הזוכה. במקרים המתאימים, בית המשפט רשאי להורות על ביטול החלטת ועדת המכרזים או על עריכת מכרז חדש.
סוגיות מרכזיות בדיני המכרזים כוללות את היקף חובת הגילוי של עורך המכרז, תוקפם של תנאי סף, האיזון בין איכות ומחיר בבחינת ההצעות, וההתמודדות עם הצעות תכסיסניות או גירעוניות. חשיבות מיוחדת נודעת לעקרון השוויון, המחייב מתן הזדמנות שווה לכל המציעים ואיסור על העדפת מציע מסוים ללא הצדקה עניינית. במקביל, הפסיקה מכירה בצורך לאזן בין עקרון השוויון לבין שיקולי יעילות כלכלית ואינטרס ציבורי, תוך מתן גמישות מסוימת לוועדת המכרזים בנסיבות המתאימות.
