עקרון השוויון בעבודה, המעוגן בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, אוסר על אפליה מחמת מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הריון, טיפולי פוריות, גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, השקפה, מפלגה או שירות מילואים. החוק חל על כל היבטי יחסי העבודה, החל מקבלה לעבודה, דרך תנאי העבודה והשכר, ועד לקידום ופיטורים. על המעסיק מוטלת החובה להבטיח שוויון מהותי ולא רק פורמלי, תוך נקיטת צעדים אקטיביים להסרת חסמים והתאמת מקום העבודה לצרכים הייחודיים של עובדים מאוכלוסיות מגוונות.
הפסיקה פיתחה דוקטרינות משפטיות מתקדמות להתמודדות עם אפליה בעבודה, לרבות הכרה באפליה עקיפה ובאפליה סטטיסטית. נטל ההוכחה בתביעות אפליה עבר שינוי משמעותי, כך שדי לעובד להציג ראשית ראיה לאפליה כדי להעביר למעסיק את הנטל להוכיח שפעל משיקולים ענייניים. בתי הדין לעבודה פיתחו כלים מגוונים לזיהוי אפליה פסולה, לרבות שימוש במבחנים השוואתיים וסטטיסטיים, והכרה בחשיבות הייצוג ההולם של קבוצות מוחלשות בשוק העבודה, תוך מתן דגש מיוחד על שילובן של אוכלוסיות בתת-ייצוג בתפקידי מפתח ובדרגי ניהול.
