לשון הרע היא צורה של הוצאת דיבה המתרחשת כאשר אדם משמיע אמירה שקרית ופוגענית על אדם אחר. האלמנט המרכזי בלשון הרע הוא שהאמירה חייבת להיות שקרית ונעשית בכוונה לפגוע במוניטין של האדם שאליו היא מופנית. דיני לשון הרע, המעוגנים בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נועדו לאזן בין ההגנה על שמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי. החוק מגדיר לשון הרע כפרסום העלול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע במשרתו או במשלח ידו, או לפגוע במעמדו בחברה. יסודות העוולה כוללים את קיום הפרסום, את תוכנו הפוגעני, ואת הקשר הסיבתי בין הפרסום לנזק. בעידן הדיגיטלי, הפסיקה הרחיבה את פרשנות המונח "פרסום" כך שיחול גם על פרסומים ברשתות החברתיות, בקבוצות וואטסאפ ובפלטפורמות מקוונות אחרות.
ניהול תביעת לשון הרע מחייב הערכה מדוקדקת של הראיות, תיעוד מלא של הפרסומים הפוגעניים והנזקים שנגרמו בעטיים. על התובע להתמודד עם ההגנות הקבועות בחוק, ובהן אמת דיברתי, תום לב, והגנת הבעת דעה על התנהגות בתפקיד ציבורי. הפסיקה פיתחה מבחנים מפורטים לבחינת תחולת ההגנות, תוך שימת דגש על נסיבות הפרסום, זהות המפרסם והאינטרס הציבורי בפרסום. במסגרת ניהול ההליך, יש חשיבות רבה לאסטרטגיה דיונית נכונה, לרבות השימוש בכלים דיוניים כגון צווי מניעה זמניים וצווים לחשיפת זהות מפרסמים אנונימיים.
בעת פסיקת הפיצויים בתביעות לשון הרע, בית המשפט מביא בחשבון שורה של שיקולים, לרבות היקף הפגיעה, חומרת הפרסום, מידת הפצתו, התנהגות הנתבע לפני ואחרי הפרסום, וכן שיקולי מדיניות רחבים יותר. החוק מאפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ש"ח, וכפל הסכום במקרה של הוכחת כוונה לפגוע. בנוסף, בית המשפט רשאי להורות על פרסום תיקון או הכחשה, ובמקרים המתאימים אף על הסרת הפרסום הפוגעני. חשוב לציין כי ההליך המשפטי עצמו עלול להוביל להגברת החשיפה לפרסום הפוגעני (אפקט ברברה סטרייסנד), ועל כן נדרשת חשיבה אסטרטגית מעמיקה טרם הגשת התביעה.
