משפט העבודה הקיבוצי מהווה נדבך מרכזי במערכת יחסי העבודה בישראל, ומעוגן בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957. המשפט הקיבוצי מסדיר את מערכת היחסים המשולשת בין ארגוני העובדים, ארגוני המעסיקים והמדינה, ומבוסס על עקרונות של חופש התארגנות, משא ומתן קיבוצי והזכות לפעולה ארגונית. משפט העבודה הקיבוצי מתייחס לחקיקה ולכללים שנקבעו בפסיקה אשר מסדירים את יחסי העבודה בין קבוצת עובדים אל מול מעבידיהם, לרבות שכר, תנעי העסקה, תנאי סוציאליים וכו'. ההכרה בזכויות הקיבוציות נועדה לאזן את פערי הכוחות המובנים ביחסי העבודה ולאפשר לעובדים להתאגד ולפעול במשותף לשיפור תנאי עבודתם.
ההסכם הקיבוצי, שהוא תוצר המשא ומתן בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, יוצר מערכת נורמטיבית החלה על יחסי העבודה האינדיבידואליים. הסכם זה קובע תנאי עבודה מינימליים מחייבים וניתן להרחיב את תחולתו על כלל העובדים והמעסיקים בענף באמצעות צו הרחבה. המשפט הקיבוצי מכיר גם בכלים ארגוניים כגון שביתה והשבתה, תוך קביעת איזונים וכללים להפעלתם באופן חוקי ולגיטימי.
בשנים האחרונות חלו תמורות משמעותיות במשפט העבודה הקיבוצי, בין היתר לאור שינויים בשוק העבודה והתפתחות צורות העסקה חדשות. הפסיקה נדרשה להתמודד עם סוגיות מורכבות כגון זכות ההתארגנות בעידן הדיגיטלי, מעמדם של ארגוני עובדים חדשים, יחסי הגומלין בין הסכמים קיבוציים שונים, והתאמת כלי המשפט הקיבוצי המסורתיים למציאות התעסוקתית המשתנה. במסגרת זו, פותחו דוקטרינות חדשות להגנה על זכויות ההתארגנות ונקבעו כללים מפורטים להתנהלות הצדדים במסגרת יחסי העבודה הקיבוציים.
