פיצויי פיטורים מהווים זכות קוגנטית המעוגנת בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, המקנה לעובד שפוטר זכות לפיצוי בשיעור של שכר חודש אחד לכל שנת עבודה. החוק מגדיר מהם המרכיבים הנכללים בשכר הקובע לצורך חישוב הפיצויים, וקובע כי יש לכלול בו את השכר הרגיל וכן תוספות קבועות שהעובד היה מקבל אילו המשיך בעבודתו. הפסיקה פירשה בהרחבה את המונח "תוספות קבועות" וקבעה מבחנים לזיהוי רכיבי שכר החייבים בפיצויי פיטורים. חישוב פיצויי הפיטורים משתנה מעובד לעובד ולכן יש לבצע תחשיב זכאות, בחינת תחשיבים אחרים, יישום של צוי הרחבה, הסכמים קיבוציים או חוקת העבודה או אוגדן תנאי השירות או תקנון שירות המדינה במידה.
לצד פיטורים, החוק מכיר במספר מצבים נוספים המזכים בפיצויים, לרבות התפטרות בדין מפוטר בנסיבות המנויות בחוק ובתקנות, כגון הרעה מוחשית בתנאי העבודה, מצב בריאותי של העובד או בן משפחתו, העתקת מקום מגורים, והתפטרות אם לאחר לידה. בנוסף, סעיף 14 לחוק מאפשר למעסיק לצאת ידי חובת תשלום פיצויי פיטורים באמצעות תשלום חודשי לקופת גמל, ובלבד שהתקיימו התנאים הקבועים בצו ההרחבה לפנסיה חובה ובאישור הכללי בדבר תשלומי מעסיקים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח.
שלילת פיצויי פיטורים מותרת רק בנסיבות חריגות של פיטורים בשל התנהגות חמורה של העובד, והנטל להוכיח את הצדקת השלילה מוטל על המעסיק. בתי הדין לעבודה פירשו בצמצום את העילות לשלילת פיצויים וקבעו כי נדרשת התנהגות הפוגעת באופן חמור באמון שבין הצדדים או במהלך התקין של העבודה. גם במקרים של שלילת פיצויים, יש להבחין בין שלילה מלאה לחלקית, כאשר ככלל יש להעדיף שלילה חלקית המביאה בחשבון את מכלול נסיבות העניין, לרבות ותק העובד ועברו התעסוקתי.
