עיריות ומועצות, הן אבן יסוד בממשל המקומי. הן אחראיות על סוגיות קריטיות כמו תשתיות, חינוך, רווחה וניהול עירוני. הרשויות המקומיות בישראל פועלות במסגרת נורמטיבית מורכבת, הכוללת את פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחקיקה ייעודית נוספת המסדירה את סמכויותיהן וחובותיהן. הרשות המקומית מהווה רובד שלטוני עצמאי בעל סמכויות רחבות בתחומי התכנון והבנייה, רישוי עסקים, תברואה, חינוך, תשתיות ושירותים מוניציפליים נוספים. פעילות הרשות המקומית כפופה לעקרונות המשפט המנהלי ולביקורת שיפוטית, כאשר החלטותיה נבחנות על פי אמות מידה של סבירות, מידתיות ושוויון.
המבנה הארגוני של הרשות המקומית מורכב ממועצת הרשות, העומד בראשה (ראש העיר או ראש המועצה), וועדות סטטוטוריות שונות. לכל אחד מגופים אלה סמכויות ותפקידים המוגדרים בחוק, כאשר חלוקת הסמכויות ביניהם נועדה להבטיח מערכת של איזונים ובלמים. הדין מסדיר את אופן קבלת ההחלטות ברשות המקומית, לרבות חובות שקיפות, פרסום פרוטוקולים, וקיום דיונים פומביים, זאת במטרה להבטיח מנהל תקין ושמירה על האינטרס הציבורי.
סמכויות המיסוי והגבייה של הרשות המקומית מהוות נדבך מרכזי בפעילותה, כאשר החקיקה מסדירה את סמכותה להטיל ולגבות ארנונה, היטלי פיתוח, אגרות ותשלומי חובה אחרים. הפסיקה פיתחה דוקטרינות מפורטות בנוגע לגבולות סמכות המיסוי המקומי, חובת ההנמקה בהחלטות בענייני מיסוי, וזכויות הנישומים בהליכי השגה וערר. במקביל, הדין מסדיר את סמכויות האכיפה של הרשות המקומית, לרבות הסמכות להוציא צווים מנהליים ולנקוט בהליכי גבייה מנהליים.
יחסי הגומלין בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי מוסדרים בחקיקה ובפסיקה, כאשר משרד הפנים מפעיל סמכויות פיקוח ובקרה על פעילות הרשויות המקומיות. הדין מסדיר את סמכות השר למנות ועדה קרואה, להתערב בניהול הכספי של רשות כושלת, ולאשר פעולות מסוימות של הרשות המקומית. במקביל, הפסיקה מכירה בחשיבות האוטונומיה המקומית ובצורך לאזן בין סמכויות הפיקוח של השלטון המרכזי לבין עצמאותן של הרשויות המקומיות בניהול ענייניהן.
